בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 155 (256) 01/02/04

כתבות

אישה למופת

נערה צעירה עולה לארץ בכוחות עצמה, מתגייסת לחיל-האוויר ומצילה בלילה גשום מפקד טייסת מתוך מטוס בוער. עיטור המופת שניתן לה סימן את תחילתו של סיפור גבורה שנמשך על פני שנים ומלחמות. לציון שנה למותה של הגברת אסתר ארדיטי בורנשטיין ז"ל הפגיש בטאון חיל-האוויר את בעלה ואת מפקד הטייסת אותו הצילה, לספר את סיפורה

דודי חורי

אסתר ארדיטי נולדה בעיר סופיה בבולגריה. במלחמת-העולם השנייה, כאשר הייתה בת שנתיים, גורשה משפחתה לאיטליה על ידי הנאצים. במהלך המלחמה נספו אמה ושניים מאחיה. כאשר הסתיימה המלחמה, הייתה אסתר כבת שמונה והחלה בחיים חדשים. היא נשלחה לבית-ספר איטלקי ולמדה בו מספר שנים.

בשנת 1948, החליטה הילדה הקטנה בת ה-11 לעלות לארץ-ישראל. גילה הצעיר והתנגדותו של אביה לא נראו בעיניה כמכשולים העלולים לסכל את תוכניתה. לילה אחד, בעוד כל בני הבית ישנים, ניפצה אסתר את קופת החיסכון שלה, השאירה הודעה קצרה לאביה כי היא בדרכה לארץ-ישראל ויצאה לתפוס את הספינה הראשונה בנאפולי.

אסתר מיהרה לתחנת הרכבת ויצאה אל נמל נאפולי כשהיא נחושה לעלות על אונייה שתוביל אותה למחוז חפצה - ארץ-ישראל. כשהגיעה לנמל, לא השתהתה הרבה זמן והתגנבה אל הרציפים. איש לא התייחס לילדה הקטנה שבחרה לעצמה ספינה ובסופו של דבר הצליחה להתגנב לתוך ספינת משא שעמדה להפליג תוך זמן קצר.

באותו הזמן, הבחין אביה במכתב שהשאירה לו ובו היא מודיעה לו כי היא בדרכה לארץ ישראל. הוא הזעיק מייד את המשטרה האיטלקית שתערוך חיפושים נרחבים אחר בתו. בסופו של דבר, הצליחה המשטרה להחזיר את אסתר לביתה בשלום. בדיעבד הסתבר שלאסתר היה מזל גדול מאחר והספינה כלל לא הייתה אמורה להגיע לארץ-ישראל אלא לטוניס.

לאחר המקרה הגיעה אסתר להסכם עם אביה לפיו הבטיח לה שיאפשר לה לעלות לארץ-ישראל בתנאי שתסיים את חוק לימודיה בבית-ספר תיכון.
חמש שנים עברו ואסתר עמדה בהתחייבותה כלפי אביה וסיימה את בית הספר התיכון באיטליה. היא דרשה מאביה שיקיים את חלקו בהסכם והוא בלית ברירה הסכים. אסתר עלתה ארצה עם אחיה במסגרת גרעין של "החלוץ" ובמשך תקופה קצרה התגוררה בקיבוץ עמיר שבגליל.

ההמשך היה פחות מבטיח. קבוצת הצעירים עימם עלתה לארץ, התפרקה על רקע סכסוכים פוליטיים ואביה שלח שני כרטיסי הפלגה לאיטליה בציפייה לשובם של ילדיו. אסתר, שדבקה ברצונה להישאר בישראל, לא הסכימה לחזור לאיטליה למרות הפצרותיהם של אחיה ואביה ובסופו של דבר ברחה מהקיבוץ והגיעה לתל-אביב.

ימים אחדים התגוררה ב"בית החלוצות" מבלי לדעת אפילו כיצד תוכל לקיים את עצמה בשבוע שלאחר מכן ואז החליטה שאין דבר יותר טוב בעבורה מאשר להתגייס לצבא, שם תוכל להיות חלק ממערך ההגנה של מדינת ישראל ולהמשיך ולחיות בארץ.

אסתר התייצבה בלשכת הגיוס וביקשה שיגייסו אותה לצה"ל. לשמחתה הוחלט לגייס אותה עוד באותו השבוע.

זמן קצר לאחר גיוסה, ניסה אחיה לשכנע אותה לשוב לאיטליה, אך מאחר וכבר הייתה חיילת בצה"ל ולא רצתה לעזוב את ישראל, נאלץ אחיה לחזור לאיטליה לבד, למורת רוחו של אביהם.

צעדיה הראשונים של אסתר בצבא לא היו קלים. היא לא שלטה בעברית ולא הכירה כמעט אף אחד בארץ. היא הוצבה בחיל-האוויר וזמן קצר לאחר שסופחה לאחד מבסיסי החיל נשלחה לקורס חובשים. אסתר הייתה מסורה מאוד לעבודה והקדישה את כולה למסגרת הצבאית. היא מילאה כל תפקיד שהוטל עליה במסירות והתנדבה לתורנויות משום שראתה בשירות הצבאי זכות ולא חובה.

בליל ה-29 בנובמבר 1954 התייצבה אסתר לתורנות הלילה במגדל הפיקוח בבסיס חצור. היה זה ליל חורף קר וגשום במיוחד. למרות זאת יצאה טייסת מטוסי המוסקיטו של הבסיס בפיקודו של רס"ן יעקב שלמון לאימוני לילה.

היה זה שבוע בלבד לאחר שסיימה את קורס החובשים. היא ישבה עם תיק העזרה הראשונה, בכוננות מלאה לכל מקרה שבו יצטרכו אותה. "עוד כמה רגעים הם מתחילים לנחות", נשמע קול באלחוט כאשר לפתע הוחשכו המסלולים. מערכת החשמל של הבסיס נפגעה, כנראה כתוצאה מפגיעת ברק והמסלול עליו היו אמורים לנחות תוך דקות אחדות מטוסי טייסת המוסקיטו היה חשוך כולו. הנחיתה בשדה הפכה בלתי אפשרית.

רס"ן שלמון, שהטיס את אחד ממטוסי הטייסת, החל מיד לטפל בנוהל החירום והמטוסים הופנו ליעד חדש, אולם הוא עצמו נקלע לבעיה חמורה כאשר איבד שליטה במטוסו והחל לצלול אל הקרקע כשזנב המטוס בוער. איש לא בטוח מה בדיוק קרה, אך כנראה מדובר בברק שפגע בזנב המטוס. רס"ן שלמון ניסה להנחית את המטוס על המסלול החשוך, אך בגלל תנאי התאורה הגרועים וחוסר השליטה על המטוס, החטיא את המסלול ופגע בשדה חרוש, כמה מאות מטרים בסמוך למסלול הנחיתה.

מכוניות הכבאים, צוות הקרקע והאמבולנס דהרו למקום. במושב הנהג באמבולנס ישבה אסתר ארדיטי, הטוראית הצעירה שעוד לא מלאו לה 18 ועדיין לא קיבלה רשיון נהיגה. היא הגיעה לסוף המסלול והאמבולנס החל לשקוע בבוץ העמוק שבשדה. המצב הלך החמיר מרגע לרגע. האש הגיעה לכדורי המקלעים במטוס שהחלו להתפוצץ לאנשי צוות החילוץ וההצלה נשקפה סכנת היפגעות מכדורים תועים ומהתפוצצות מכלי הדלק.

מהריסות המטוס נשמעו זעקות. אסתר לא חשבה פעמיים, היא נטלה לידה את תיק העזרה הראשונה ורצה אל המטוס הבוער. "אסתר, מה איתך?", "משוגעת! לאן את רצה?" צעקו לעברה אנשי הצוות שהיו במקום. אך היא המשיכה לרוץ אל המטוס כדי להציל את חיי הפצוע. כשרגליה שקעו בבוץ ולא יכלה להתקדם במהירות, חלצה את נעליה ורצה יחפה בשדה, עד שהגיעה אל המטוס הבוער.

חלקו הגדול של המוסקיטו היה עשוי מעץ, מה שתרם לעוצמת האש שאפפה את המטוס. כדורים תועים חלפו לידה, אך אסתר פרצה לתוך האש ונכנסה אל תוך המטוס.

אסתר בקושי הצליחה לראות דבר בגלל האש המסנוורת, אולם לאחר כמה שניות הצליחה לאתר את הנווט הפצוע, אשר היה בהכרה מלאה למרות פציעתו הקשה. על אף שהייתה בחורה צנומה ונמוכה גייסה את כל כוחותיה והחלה לחלץ אותו מהר - לפני שהמטוס יתפוצץ. היא משכה וגררה אותו תוך שהיא סופגת כוויות מן האש. בסופו של דבר הצליחה לחלץ אותו ושניהם יצאו מהמטוס הבוער. היא הביאה אותו למקום מבטחים והניחה אותו בתעלה לצד המסלול.

אסתר חשבה שבכך נגמר הסיפור ושניהם יצאו מכלל סכנה, אולם הנווט סיפר כי לא היה היחיד במטוס. הטייס, מפקד טייסת המוסקיטו רס"ן יעקב שלמון, פצוע קשה וכנראה מחוסר הכרה. למרות הסכנות והחשש לחייה, השאירה אסתר את הנווט הפצוע בתעלה וחזרה אל המטוס הבוער, תוך שהכדורים התועים שרקו לידה. היא פרצה שוב אל המטוס וחיפשה את הטייס בתוך האש. הפעם המשימה הייתה קשה יותר משום שהמטוס כולו בער וההתפוצצויות היו תכופות יותר. בסופו של דבר היא מצאה את רס"ן שלמון מחוסר הכרה וקשור למושבו. אסתר לא ידעה כיצד להתיר את הקשרים ולשחרר את שלמון ממקום מושבו. היא פתחה את תיק העזרה הראשונה, שהיה צמוד אליה כל הזמן הזה, הוציאה מתוכו זוג מספריים וחתכה את החגורה.

לפתע חשה אסתר כאב חד במצחה והבחינה כי היא מדממת. רק מאוחר יותר התברר כי אחד מהכדורים התועים שרט את מצחה וחדר למצחו של רס"ן שלמון, בעודה כפופה מעליו.

לאחר שהצליחה לשחרר את שלמון המעולף ממקומו, החלה אסתר לנסות לחלץ את שניהם מהמטוס. המשימה הייתה קשה ביותר, מאחר שבנוסף לכך שכוחותיה של אסתר הלכו ונחלשו היה שלמון מחוסר הכרה וגדול יותר מהנווט. האש כבר כמעט הגיעה אל מכלי הדלק. אסתר, שכבר לא יכלה יותר למשוך את שלמון, החלה לגלגלו מחוץ למטוס. הם התקדמו בקצב איטי ומייגע עד שהצליחו לצאת מאיזור הסכנה והגיעו עד לתעלה בה שהה הנווט הפצוע. כמה שניות לאחר-מכן, התפוצץ המטוס ברעש אדיר תוך שאסתר ניסתה להגן על הפצועים בגופה. במקום הפיצוץ נפער בור ענק וכמעט לא נשאר זכר למטוס המוסקיטו שבער במקום. התעלה, שלא הייתה עמוקה במיוחד, הצילה את חייהם. הטייס רס"ן יעקב שלמון והנווט שלמה הרצמן הובהלו לבית-החולים. אסתר החליטה שהיא עוד לא סיימה את תפקידה כחובשת ונשארה לצידם. היא דיממה והייתה מכוסה בוץ, אך למרות זאת המשיכה בתפקידה וליוותה אותם לבית-החולים. השניים הוכנסו מהר לחדר הניתוחים וכשהתברר כי יש צורך בתרומות דם על מנת להציל את חייהם, לא חשבה אסתר פעמיים ונמנתה עם המתנדבים. כמובן שמצבה הקשה ומעט הכוחות שנשארו לה, לא איפשרו לה לעשות כן והיא התעלפה ואושפזה. מצבו של רס"ן שלמון היה חמור יותר מבין השניים, אך דווקא הוא זה ששרד ואילו הנווט שלמה הרצמן ז"ל נפטר מפצעיו.

הוריו של רס"ן שלמון, ששמעו על המקרה והתרשמו עמוקות ממעשיה, החליטו לאמץ אותה כבת. אסתר, אשר שהתה לבדה בארץ בלי ידידים ומשפחה, התרגשה מאוד לגלות כי זכתה במשפחה חמה ואוהבת, שקיבלה אותה כחלק בלתי נפרד מחייהם. כך למעשה הפך רס"ן יעקב שלמון, מפקד טייסת המוסקיטו, למעין אח חדש לאסתר. הקשר עם הוריו של יעקב נשמר ולימים הם הפכו למעין הסבא והסבתא של ילדיה.

מעשה הגבורה של אסתר התפרסם ברחבי חיל-האוויר ובצה"ל בכלל ובאופן טבעי נוצרו והתפשטו סביבו סיפורים לרוב. אנשים ששמעו את הסיפורים האלה ופגשו לאחר- מכן את אסתר, נדהמו לדעת שהנערה הצנומה והקטנה היא זו שביצעה את משימת החילוץ המדוברת. כך למעשה קרה גם לרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה דיין ז"ל, שהעניק לה את עיטור המופת והופתע לראות שסיפור הגבורה שייך לנערה צעירה וקטנה.

אסתר ארדיטי סיימה את שירותה הצבאי ולמדה בבית- ספר לאחיות בבית-החולים "הכרמל" בחיפה. לאחר מכן המשיכה לעבוד כאחות במגן-דוד-אדום בירושלים. אסתר הייתה גם נהגת האמבולנס הראשונה בארץ. היא אהבה מאוד לעזור לאנשים ולסייע לזקוקים לה, אך עם זאת באיזשהו שלב נמאס לה. "ראיתי מספיק דם" הייתה אומרת, "לא יכולתי להמשיך בדרכי כאחות". אז החליטה ארדיטי לעסוק במקצוע שיבטא את אהבתה העצומה לארץ-ישראל והחלה קורס של מורי דרך.

אך סיפורי הגבורה של אסתר ארדיטי לא תמו.

בעיצומו של קורס מורי הדרך אותו התחילה אסתר, פרצה מלחמת ששת-הימים. ביום בו התקדמו הצנחנים לעבר העיר העתיקה בירושלים הייתה אסתר בתורנות במד"א. אסתר לא היססה, נסעה הביתה, השאירה את הילדים במקום בטוח, לקחה את תיק העזרה הראשונה והצטרפה עם האמבולנס לחיילים המתקדמים. היא מצאה את עצמה בתחנת איסוף נפגעים ליד הגבול הירדני בירושלים. ההפגזות נמשכו מכל עבר, הפצועים שכבו על אלונקות, חלקם נפגע שוב בעודם מחכים לפינוי וגם הצוות הרפואי שהיה במקום נפגע. אסתר נשארה לטפל בפצועים כל הלילה והתעקשה שלא לעזוב את המקום, אפילו לא כדי לנוח ולהרגע. באיזשהו שלב הבחין בה רופא החטיבה, ד"ר קינגי לאחר שהבין כי הבחורה מתרוצצת במקום שעות רבות, הפציר בה לחזור הביתה. "לכי, כאן זה לא מקום לנשים" אמר לה. אך היא התעקשה להישאר. "אז לפחות לבשי קסדה", הורה לה והיא נשארה במקום יחד איתו. שנים רבות לאחר-מכן היא עוד שמרה את הקסדה הזאת.

עם חטיבה 55 היא הגיעה גם לכותל המערבי. שמעון כהנר (קצ'ה), שהיה סמג"ד בצנחנים שלחמו בירושלים במלחמת ששת-הימים סיפר בראיון ל"מעריב": "פגשתי אותה לאחר המלחמה, אבל שמעתי עליה עוד במהלכה. היא הגיעה לאיזור הקרבות והייתה לעזר רב. בהפגזות היו הרבה מאוד פצועים והכל התרחש בבת אחת, במיוחד בפריצה. בחצי היום הראשון של המלחמה בירושלים היא הסתובבה בין הפצועים, אשה קטנה כזו ובנוכחות שלה, תחת אש, נתנה הרגשה של ביטחון ושל שקט ללוחמים הפצועים ולמטפלים. גם החובשים היו בלחץ, הם לא עשו את זה יום יום, אבל הרוח, הנכונות, התושייה והיוזמה שהיא גילתה תוך כדי טיפול נטעו בהם ביטחון. כל זה הרי לא היה מתפקידה. הכל היה בהתנדבות. היא שמה את הכל על כף המאזניים וסיכנה את חייה". מאז זכתה אסתר לכינוי "מלאך הצנחנים" וסיפורי הגבורה שלה הונצחו באלבומים הרבים שיצאו לאור לאחר מלחמת ששת-הימים.

גם במלחמה הבאה נטלה אסתר ארדיטי חלק. בשנת 1973, במהלך מלחמת יום הכיפורים, שוב התנדבה לטפל בפצועים, הפעם בבית-חולים שדה ממערב לתעלת סואץ. אסתר הפגינה את רוח ההתנדבות והמסירות שלה וסייעה לחיילים שנפצעו במלחמה. כל זאת למרות שכבר לא עבדה במד"א והייתה מורת דרך.

בשנת 1975 העניק לה נשיא המדינה דאז, זלמן שז"ר, את אות המופת על גילויי ההתנדבות שלה במלחמות ששת-הימים ויום הכיפורים.

אסתר ארדיטי עבדה במשרד התיירות כמלוות קבוצות תיירים שבאו בעיקר מאיטליה. "התיירים היו נקשרים אליה, שומרים לה אמונים, כותבים לה ומזמינים אותה לבוא לארצם. רבים מהם היו חוזרים לבקר בארץ, רק בזכותה. " מספר בעלה אליעזר בורנשטיין, "הרבה תיירים שבאו לארץ והיו נגד מדינת ישראל, שינו את דעתם לאחר שפגשו אותה".

אסתר לא נהגה לדבר הרבה על מעשי הגבורה שלה, אך עם זאת מדי פעם היו מזמינים אותה במסגרת שיעורי מורשת קרב להרצות לחיילים בחיל-האוויר או בפני נוער העומד בפני גיוס.

הפעם האחרונה שהופיעה בפני קהל רחב הייתה בהפגנת הענק שנערכה בירושלים בפברואר 2001, נגד חלוקת ירושלים. "אסתר תמיד אהבה את הארץ, אבל את ירושלים במיוחד" מספר בעלה.

ב-20 בפברואר 2003 (י"ח אדר א' תשס"ג), נפטרה אסתר בגיל 68, מדום לב, לאחר תקופה קשה בה נאבקה במחלת הסרטן. היא נפטרה באיטליה בעת ביקור שערכה אצל קרוביה והובאה למנוחות בליבורנו שבאיטליה.

במלאת שנה למותה, הפגיש כתב ביטאון חיל-האוויר את יעקב שלמון, הטייס אותו חילצה אסתר ארדיטי והצילה את חייו, דור שישי בארץ ואחד מבוגרי קורס-הטיס הראשון שהתחיל ונגמר בארץ עם אליעזר בורנשטיין, בעלה השני של אסתר ארדיטי.

השניים הכירו ביום חתונתם של אליעזר ואסתר. הפעם האחרונה בה התראו הייתה לפני שנים רבות, ביום הענקת הצל"ש בבנייני האומה בירושלים, שם עלה יעקב יחד עם אסתר לבמה ושניהם סיפרו את סיפורם.

שלושתם זוכרים מאסתר בעיקר את האופי החזק וכוח הרצון. בעלה אליעזר מספר על הדבקות במטרה. "היה לה אופי מאוד מאוד חזק. גם בחייה, גם במבצע החילוץ שהיא עשתה וגם במאבקה במחלת הסרטן שתקפה אותה. אשה מאוד חזקה".

תכונה נוספת שאיפיינה את אסתר הייתה צניעותה. בעלה אליעזר אומר כי ברוב המקרים היא ניסתה לשייך את המקרה לעבר ולא לדבר על זה יותר מדי, אבל תמיד אהבה להופיע בפני בני נוער וחיילים ולנסות ולהשפיע עליהם לתרום למדינה בכלל ולצה"ל בפרט.

יפה, אשתו של יעקב שלמון, מספרת על ההשפעה על הדור הצעיר במשפחה. "אני מתארת לעצמי שהסיפור השאיר בהם משהו. אסתר ויענק'לה היו בהחלט דוגמה והשראה לדור הצעיר שלנו במשפחה. גם רוב האחים של יענק'לה שירתו בחיל-האוויר. רוב הנכדים שלנו התנדבו ליחידות קרביות בצבא. הנכד שלנו נמצא בדובדבן ואחיינו של יענק'לה היה טייס F-16 בחיל-האוויר.

סך-הכל אחרי שגדלים במשפחה שבה דורות של לוחמים, באופן טבעי מקבלים את רוח ההתנדבות לצה"ל.

עוד באותו מדור

משמרת לילה בגף הגנה קרקעית בבסיס חיל-האוויר בחצור

הנץ ששווה מיליארדים

חוץ מה"סופה" שלנו יש עוד בעל כנף חדש בשמי המזרח-התיכון. "נץ המדבר", המטוס החדש של איחוד האמירויות, הוא הבן החדש במשפחת F-16. קווים לדמותה של ציפור ב-55 מיליון דולר, כל אחת